התסכול תמיד מצא את דרכו אלי. ואני תמיד ברחתי בבהלה מהתסכול, היישר לזרועות הפחמימה הפשוטה והנעימה. כי האוכל סיפק לי תחושת פיצוי והקלה. ואני התרגלתי באופן אוטומטי לנחם את עצמי בכל לילה בכמויות מזון ענקיות. 

אני הייתי לגמרי בנקודת קיצון באכילה רגשית.

כי אכילה רגשית הייתה עבורי תשתית, יעילה ומהירה, לרכך ולטשטש תסכול, כל סוג של תסכול.

ובניגוד לעבר, היום אני חי בשלום עם התסכול כשהוא מגיע. אני יושב איתו, ואני מסתכל לו ישר בעיניים. אני נוכח, ואני כבר לא בורח מהתסכול. כי עם הרבה סקרנות ותקווה, סימנתי מטרה, למצוא תשתיות בריאות מול תסכול. ומצאתי!

ואני ממשיך לאהוב לאכול. אבל, כבר אין לי תלות רגשית באוכל.

בזכות חיזוק החוסן הנפשי, אני רזיתי.
והרווחתי יציבות במשקל וצמיחה מנטלית. רוצה גם?